המלצתה של ריקי

אני מרגישה בת מזל על כך שנילי נכנסה לי לחיים, לא פחות. אמנם בכל פעם כשאני אומרת לה שמה שקורה לי בתהליך הוא קצת "כמו קסם" –  בעיקר בשבועות שאני מרגישה שאכלתי בצורה רגילה לחלוטין ולא הקפדתי מדי או לא הייתי קשובה לעצמי, וודאי לא כפי שאפשר היה לצפות ממישהי הנמצאת ב"דיאטה", ולמרות זאת, הנה שוב, המשקל ירד – היא שוללת בנימוס את אותו הקסם ומעבירה מיד את האחריות אלי; ואף על פי כן, מנקודת המבט שלי, של מי שהייתה כל חייה בחורה שמנה, עמוק בסקאלה של מה שנקרא "השמנת יתר חמורה", וככזאת שכלל לא שקלה את האפשרות שייתכנו לה חיים אחרים או שמשהו באמת יכול להשתנות, יש כאן מן הקסם.

אנחנו עדיין לא מכירות שנה ועם זאת מה שקרה לי בעשרת החודשים האחרונים הוא מבחינתי בחזקת

חסד, ולא רק בגלל מה שכבר השתנה בחודשים הללו או בגלל הקילוגרמים שירדו (בדרך ל-40 ק"ג), אלא בעיקר כי אני יודעת בוודאות שלמה שכך יראה גם העתיד שלי ושאת הנעשה אין להשיב: בגיל 33 למדתי איך לאכול! לאורך השנים מעמיסים עלינו כל-כך הרבה ידע וכישורים, רבים מהם כה חסרי חשיבות, ולעומת זאת, דברים כל-כך אלמנטריים, כמו איך לאכול, נותרים כנראה בלתי ראויים ללימוד. ובכן, אף פעם לא מאוחר! שבוע אחרי שבוע אני לומדת עוד ועוד, ובין היתר גם לומדת לזנוח את כל המיתוסים השקריים שדווקא אותם טרחו לפמפם לי בתור.

מעבר להקניית ידע על המרכיבים התזונתיים שהגוף זקוק להם ועל הדרך הנכונה לאזן בהם, נילי לימדה אותי לאכול מתוך שיקול דעת, כלומר מתוך מתן מקום ושקלול לא רק של הידע אלא גם של כלל הגורמים האינדיבידואליים והרלוונטיים לי, אשר גם הם משתנים מיום ליום ומארוחה לארוחה, בהתאם לתחושה פיזית, נסיבות, מצב הרוח, רגשות, חשקים ולכל מה שזה אומר להיות אני ברגע נתון. אין יותר אכילה "על אוטומט", יש אכילה מתוך דו-שיח פנימי והקשבה (אני רעבה? כמה אני רעבה? אני שבעה? כמה אני שבעה? אני רוצה את זה? אני אוהבת את זה? זה עושה אותי שמחה? זה יעשה לי טוב? וכו'). ומעל הכול, הדבר שבו אני גאה באמת, וזה לחלוטין יאמר לזכותה של נילי, זה שהמושכות הן בידיים שלי: הגבולות באכילה הם גבולות פנימיים וגמישים, כלומר כאלה שאני שמה לעצמי ולא היא לי (כך שאין משטר קפדני, אין חוקים נוקשים, אין תפריט קבוע, אין שעות אכילה קבועות, אין "אסור" ואין מאכלים "מחוץ לחוק", כולל למשל עוגות, שוקולד, צ'יפס, גבינות שמנות ואלכוהול, שהם מקצת מהחולשות שלי), ובנוסף הגבולות ניתנים בכל רגע נתון למתיחה ושינוי (שוב – על ידי) ושלא מתוך שבירת כלים ופריקת עול, וברגע שלאחריו הם חוזרים חזרה למקומם, שגם הוא נתון לבחירתי. הידיעה הזאת, שהגבולות גמישים, שזה לא "הכול או כלום", ושאין "פישולים" או "חטאים" משחררת המון לחץ ומנטרלת את אפשרות לרגשות אשם אחרי "מעידות קטנות" או אחרי ארוחה גדולה או בלתי מאוזנת או שלא מתוך הקשבה לעצמי, וזה באמת מרגיש כמו אכילה נורמלית, כי זה בעצם מה שזה.

אני גאה בעצמי, ובנילי שגרמה לכך לקרות, שהאכילה הנורמלית הפכה לי לטבע שני, היא אינה זרה לי ואני עושה אותה לחלוטין מתוך הרגל והבנה פנימית ממשית, ואפילו מצליחה לשאוב מהתהליך המון שמחה, כוח, השראה וחיבור לגוף בפרט ולעצמי בכלל. וזה מבחינתי קסם, ונילי לא תתווכח איתי על כך 

יש לי עוד דרך ארוכה לעשות, אבל אני יודעת שאני בכיוון הנכון ובוודאי שבליווי הנכון.

ריקי.